פעילות יתר של בלוטת התריס 

פעילות יתר של בלוטת התריס (יתר תריסיות)

כמה טיפש הוא האדם נטול הניסיון!

הוא אינו מבין שהדבר אינו ניתן לביצוע,

ולכן הולך ועושה אותו בהצלחה.

מהי יתר תריסיות?

אין ספור תגובות כימיות מתרחשות בתוכנו בכל אלפית שנייה, ותגובות אלו, בעצם מקנות לנו את חיים ברמה הפיזית. עובדה ידועה היא שכל ירידה בחום מאטה את הקצב של תגובות כימיות, וכל עלייה בחום מאיצה אותן. חום הגוף נשמר בתוך טווח צר של טמפרטורות, עקב החשיבות של שמירה על קצב הפעילות הכימית של הגוף, או חילוף החומרים.

באמצעות הורמונים, מווסתת בלוטת התריס (בלוטת המגן) את חום הגוף ואת קצב חילוף החומרים. תארו לעצמכם מה קורה כאשר חום הגוף יורד. חילוף החומרים מואט, וההשלכות לכך מרובות: האדם עייף, רגיש לקור, עולה במשקל כי הוא שורף פחות קלוריות, וסובל מסימפטומים אחרים המאפיינים את תת פעילות של בלוטת התריס (תת תריסיות).

ההיפך גם הוא נכון: כאשר הבלוטה מייצרת כמות גדולה מדי של הורמונים, החום עולה. האדם מרגיש חם ועצבני עד כדי חרדות, וקצב הלב מואץ, במצב הנקרא פעילות יתר של בלוטת התריס, או יתר תריסיות.

הטיפול הקונבנציונלי ביתר תריסיות:

ישנן שלוש דרכים בהן גורמים הרופאים לצמצום ייצור ההורמונים:

• תרופות "גויטרוגניות" הפוגעות בייצור ההורמונים.
• יוד רדיואקטיבי, שנקלט בתוך בלוטת התריס. הקרינה הורסת את תאי הבלוטה.
• כריתה של הבלוטה או של חלק ממנה.

כמעט כל המטופלים בשיטות אלו, נזקקים בסופו של דבר להורמונים.

האם ישנה דרך אחרת?

בשנת 2000, החל ד"ר גיא אברהם את "פרויקט היוד", במסגרתו הוא סקר לעומק, יחד עם רופאים אחרים, את ההיסטוריה הרפואית של היוד, הגלומה במחקרים רבים, והם התחילו לתת יוד לאלפי פציינטים. הופתעתי לגלות מתוך עיון בכתבים שלהם, שהיו זמנים בהם הטיפול ביתר תריסיות באמצעות יוד נחשב יעיל ובטוח. להלן סקירת הנושא:

• כבר במאה התשע עשרה, היו רופאים שהשתמשו בשיטה זו בהצלחה.
• בשנת 1921, כתב ס. בייבה על ניסיונו עם הטיפול ביתר תריסיות במשך 10 שנים באמצעות יוד: "לפי ניסיוני, יוד הנו אחד מהאמצעים יקרי הערך ביותר לטיפול בפעילות יתר של בלוטת התריס... במשך 10 שנים, טיפלתי במספר רב של מקרים, ומתן יוד היה חלק מהטיפול ברובם. אין כל סיכון לעשות זאת אם המינון הוא מבוקר. הרגישות הקיצונית ליוד שתוארה על ידי כותבים אחדים, הנה אירוע נדיר..."
•  ד"ר פלומר (1923) שיער שיתר תריסיות היא התוצאה של מחסור ביוד. בימים ההם, מטופלים רבים מתו מסיבוכים לאחר כריתה של בלוטת התריס. כאשר התחילו פלומר ורופאים אחרים לתת יוד לפני ואחרי הניתוח, שיעור התמותה מסיבוכים אלו ירד לאפס.
• בעקבות הפרסום הנ"ל, הצליח ד"ר סטאר מבית החולים הכללי של מסצ'וסטס למנוע ניתוחי בלוטת התריס ב-80% מהמקרים של אנשים העומדים לפני ניתוח.
• כהן (1932) כתב ש"מאז הפרסום המדעי של פלומר, כמעט כל רופא משתמש בתמיסה זו."
• דהקורסי (1927): ב-11 מתוך 30 מקרים של יתר תריסיות בילדים, נתינת 30 עד 60 מ"ג שלוש פעמים ביום ביטלה את הצורך בניתוח. זהו שיעור הצלחה של 37%.

בשני המאמרים הראשונים בסדרה, תיארתי את הדחייה הבלתי מוצדקת של היוד כתרופה. כך בערך משנת 1940, היוד כמעט ונעלם מספרות המקצועית כטיפול ביתר תריסיות, מלבד אזכורים מעטים, כמו:

• פיליפאו (1991):[x] יודיד אשלגן ניתן ל-17 מקרים של יתר תריסיות במשך 5 שבועות. הירידה ברמות T3 ו-T4 הגיעה לשיא לאחר 2 ו-3 שבועות בהתאמה, אבל בחלק מהמקרים, נשארו רמות אלו נורמליות עד סוף התקופה.
• ניהון (2006):[xi] "כיום, פציינטים עם יתר תריסיות של מחלת גרייבס, מטופלים במתימזול או בפרופילתיורסיל, תרופות הגורמות למספר תגובות חמורות... יוד מוריד את רמתם של הורמוני בלוטת התריס ללא כל תגובה שלילית, אך בדרך כלל זה נמשך למשך פרק זמן מוגבל. למרות זאת, במקרים מסוימים הושג איזון מלא ומתמשך. הטיפול ביוד עשוי להתקבל כאחת משיטות הטיפולים בפעילות יתר של בלוטת התריס."

הרופאים של פרויקט היוד חידשו את המסורת הישנה של טיפול ביתר תריסיות באמצעות יוד, תיעדו הצלחות.

אתם מוזמנים לקרוא את המשך המאמר, כולל מראי מקומות, בעמוד: פעילות יתר של בלוטת התריס .